אם יש טעם אחד מיוחד שאיתו אני אוכל אם אצטרך אי פעם לתאר את ילדותי – יהיה זה הטעם של ה”סוכריות צהובות” של אמא שלי.
הטעם הזה בדיוק, טעם בלתי נשכח.
הסוכריות שהיו הפינוק ה-אחד. ה-כ-י מיוחד.
אלה היו סוכריות מחלמוני ביצה וסוכר.
כשהפכתי לאמא בעצמי וחיפשתי לשחזר את הטעם ההוא עבור ילדיי- לא הצלחתי.
תמיד כששאלתי את אמא שלי איך עושים אותן היא פתרה אותי ב”זה מסובך” “כבר שכחתי” ועוד.
ופעם גוגל לא היה כזה שוס, במילים עדינות. אלו היו תחילת שנות האלפיים ולא מצאתי שום רמז לסוכריות הצהובות גם שם, אבל כאמור- לא מפתיע באותן שנים. התייאשתי.
בוקר שבת אחד בספטמבר 2013, החלטתי להכין אמפנדס. לאחר שניסינותיי לגלוש באינטרנט למתכון שלי לאמפנדס- לא צלחו כי שוב לא שלמנו חשבון אינטרנט ונותקנו- חיפשתי את המתכון בספר המתכונים הישן שלי שהתחלתי לכתוב בגיל 14 ושבו כתובים ים של מתכונים בכתב יד, והוא מלא כתמים וכבר די קרוע.
וכך בעודי מעלעלת בבלגן, הפתעה: בין הדפים המעוכים, בכתב יד של נערה מתבגרת, מצאתי מתכון כתוב ל”סוכריות צהובות”. ככה פשוט.
מתי קיבלתי אותו מאמא שלי? מתי רשמתי אותו? לא הצלחתי לזכור אז, אבל זה לא היה חשוב: מצאתי את המתכון!
אושר.
אבל לא הכנתי אותו אז.
גם לא אחרי.
ב2019 הפכתי לטבעונית. חלמונים יצאו מההגדרה שלי לאוכל.
אגב, בגוגל כבר מצאתי איך קוראים לסוכריות הצהובות האלה, קוראים להן Yemas de Santa Teresa שזה בתרגום חופשי “החלמונים של טרזה הקדושה”, ויש להם כל מיני גרסאות להכנה, כולן די דומות אבל שונות עדיין מהמתכון של אמא שלי. לא חשוב, לא רלוונטי.
לפני שבוע תקפה אותי שוב נוסטלגיה ורצון עז לטעם ההוא. ופתאום חשבתי: אולי אני אצליח להכין את זה עם החלמונים של VEGGY?
האמת, אין מה להפסיד.
היום נגשתי למלאכה.
והצלחתי.
הטעם, המרקם, הנוסטלגיה- זה שם לגמרי. סוכריות צהובות, Yemas de Santa Teresa- בגרסה טבעונית שלגמרי שווה למקור.
אולי נקרא להם Yemas de Veggy
אולי נקרא להם Yemas de Veggy
